<h1>תוספות הרא"ש</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[פסחים כ"ד ע"א] והא אין לוקין על לאו שבכללות. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ מיהא דבמכות פ' אלו הן הלוקין [י"ג ע"א] קא חשיב פגול ונותר וטמא שלוקין עליהם. וי"ל דודאי לא יאכל כי קדש הם חשיב לאו שבכללות לכל דבר שפסול (בקדוש) [בקודש], אבל לגבי נותר דמפרש בפסוק בפי' דכתי' [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש לא יאכל, לגבי דידיה לא חשיבא לאו שבכללות, ופגול נמי גמר עון [עון] מנותר.
<h2>דף ה.</h2>
[חגיגה י"א ע"ב] בתו מאנוסתו. ההיא דערות בת בנך מוקמינן ליה [יבמות צ"ז ע"א], באונסין, דמשמע הא בת בנה דידה גלי, וקרא דאשה ובתה בנישואין דכתיב ביה שאר. א"ר אבא א"ר יצחק בר אבדימי. תרי הוו, חד הוה בימי ר', כדאמרינן בשבת [מ' ע"ב] א"ר יצחק בר אבדימי פעם א' נכנסתי אחר ר' למרחץ, ואותו היה רבו של רב, כדאמרינן בחולין [ק"י ע"א] איכא תנא דאתנייה לרב כחל, אחוי ליה ר' יצחק בר אבדימי, אמר אני לא שניתי לו כל עיקר, ורבא לא היה יכול לראות אותו ר' יצחק, דאף רב יהודה תלמידו של רב אמרינן [קידושין ע"ב ע"ב] יום שמת רב יהודה נולד רבא. ויש גורסין הכא רב שהיה תלמידו, והא ליתה דהא אביי פליג עליה ריש פרק הנשרפין [סנהדרין ע"ו ע"א]. וי"מ שהיה תלמידו של רב וגרסינן דאתני ליה רב כחל, וליתה דהא קאמר אני לא שניתי לו, והיה לו לומר הוא לא שנה לי.
<h2>דף ו.</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. קשה מהא דתנן בפ' החליל [סוכה נ"ג ע"א] דאשה בוררת חטים לאור הנר של בית השואבה, והשמן והפתילה של קדש היו כדאית' התם. והוה מצינא לפרושי דלאו דוקא בוררת אלא יכולה לברור, אלא דבירושלמי [סוכה פ"ה ה"ג] דייק מינה דמראה אין בו משום מעילה, אלמ' דאפי' איסורא ליכא.
[פסחים כ"ו ע"א] קול ומראה אין בהם ממש. פרש"י אבל ריח יש ממש בסמניו לפי' חייב. וקשה לי גם לדבר שהקול יוצא ממנו יש בו ממש, וכן נמי למה שהוא רואה, כמו שיש ממש לסממנים שהריח עולה מהן. ונ"ל לפרש דהנאת הריח יש בו ממש לפי שנכנס לגוף והנשמה נהנית ממנו, ומטעם זה מברכין על הריח כדאמרי' בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ג ע"ב] כל הנשמה תהלל יה [תהלים ק"נ], אי זהו דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף הוי אומ' זה הריח.
[פסחים כ"ו ע"א] משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה וכו'. במעילה פ' וולד חטאת [י"א ע"ב] קאמ' משום דהוי תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובים הבאים כאחד, הניח[א] למ"ד אין נהנין באיבריו אלא למ"ד נהנין מאי איכא למימר, אלא משום דהוי (תרומה) [תרומת הדשן] ובגדי כהונה וכו', וכאן לא חש להאריך. והא דלא חשיב שחוטה דצפרי מצורע שאסורה לעולם [בקידושין נ"ז ע"א], לפי שאין זה קדשים, אבל שעיר המשתלח נתקדש מבפנים ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים.
[פסחים כ"ו ע"א] אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר. הוה מצי למימ' דס"ל כרבנן דר' דוסא, אלא דבעי לשנויי אליבא דכ"ע. תרי מיעוטי כתיבי. תימא אמאי צריכי תרי מיעוטי בחד סגי, דלהכי כתביה רחמנא דלא נילף מינייהו. והא ליכא למימר דהוה ילפי' מאידך דלא כתי' ביה מיעוטא, דא"כ לישתוק ממיעוטא דאידך קרא, דע"כ שוין הן ולית בהו צריכותא מדחשיב להו באין כא'. וי"ל דאי לא כתי' אלא חד מיעוטא לא הוה ממעטינן אלא מילתא דלא (שוה) דאמי כ"כ למיסר, אבל מילתא דדמי למיסר לא, להכי צריכי תרוייהו. הכא כתי' הערופה. בפ"ק דחולין [י"א ע"א, כ"ד ע"א] דריש עדיין שתי דרשות מערופה, חדא מגופיה דקרא ואידך מייתורא דה"א, ומסמיכת התיבות דריש זאת בעריפה ואין דבר אחר בעריפה.
[פסחים כ"ו ע"א] עגלה ערופה וכו'. פרש"י עגלה ערופה, כתו' שם דמשמע שם תהא גניזתה. והך דרשא איתא בפ"ק דכריתות [ו' ע"א]. וקשה למה לי הך דרשא תיפוק לי דכפרה כתי' בה כקדשים, דמהך דרשא ילפי' במס' ע"ז [כ"ט ע"ב], דיליף איסור הנאה במת שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים. ועוד קשה טפי כיון דיליף התם שם שם מעגלה ערופה ה"ל לאיתויי קרא דוערפו שם. וי"ל תרוייהו צריכי, דמשם לא הוה שמעינן אלא לאחר עריפה, ומשום דכתי' בה כפרה לא הוה שמעי' [א]לא קודם עריפה עד שלא נעשית מצותה. ומאן דאית ליה דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים [בכריתות כ"ד ע"ב], לית ליה דרשא דוערפו שם, ומדכתי' בה כפרה ידעי' שנאסרת אחר שנעשית מצותה, דאי לאו הכי אמאי כתי' בה כפרה דמחיים אינה נאסרת, וע"כ לאוסרה אחר שנעשית מצותה. א"נ מוערפו שם דריש דאסורה אחר עריפה, והא דכתי' בה כפרה דרשי' מיניה בפ"ב (דמעילה) [דמגילה] [כ' ע"ב] דעריפתה אינה אלא ביום. ואידך תרתי שמעי' מינה. תימא אמאי לא דרשי' שם שם מעגלה ערופה להטעין גניזה לבגדי כהונה לר' דוסא. וי"ל דג"ש אינה אלא לשם מיתה בעלמא ותקבר שם שנא' וערפו שם. אי נמי שם דבגדי כהונה אינו מופנה, ואמרי' בפ' המפלת [נדה כ"ב ע"ב] דשבקי' מופנה מצד א' וילפי' לשני צדדים. א"נ שם דעגלה ערופה אינו מופנה, ואין מופנה אלא דמת גרידא.
<h2>דף ז.</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] ועגלה ערופה שני כתובים הבאים כאחד. לאו במעילה קאמ' דלא שייכא מעילה בעגלה ערופה אלא איסור מן התורה קאמ'. הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא חשיב ההיא דפ"ק דכריתות [ז' ע"א], תני ר' חנינא, כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן ע"ג מעיו חייב שנא' [שמות ל'] על בשר אדם לא ייסך, אלמא אע"פ שנעשית מצותו (מועלת) [מועלין] בו, והוו להו ג' כתובים. וי"ל דלעולם אין נעשית מצותו עד שיתייבש שמן המשחה שעל ראשו. וה"ר יהודה תירץ דלא מצי למימ' הכי, דר' יהודה הוא דאית ליה בפ"ד מיתות [סנהדרין ס"ז ע"ב] דשני כתובים הבאים כאחד מלמדים, ואיהו אית ליה בפ"ק דכריתות [ו' ע"ב] דסך לכ"ג ולמלכים פטור משום דלא הוו זרים מעיקרא. תימ' אכתי אם סך ממנו לאחר אחר שנעשית מצותו חייב. וי"ל מ"מ לא הוו ג' כתובים הבאים כא', דאיכא למיפרך דאיסור סיכה אינה שוה בכל, דסך לכ"ג ולמלכים פטור. וכי תימ' ליכתו' האי וכ"ש תרומת הדשן ועגלה ערופה, איכא למיפרך שכן כרת.
<h2>דף ט.</h2>
[פסחים ל"ב ע"ב] מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד. ותימא אדרבה היא הנותנת, דשאר מצות שהן בכרת חמורות הן ולא ניתן זדונן לכפרה, אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת ראוי להתכפר על זדונה. שכן מצינו בד' שמביאים על זדונם כשוגג דחשיב להו בפרק מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א], הבא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון, בכל הני לית בהו כרת. וכה"ג פריך בריש מכות [ב' ע"ב], דקאמ' התם ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה עדים זוממים שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו, וקאמ' היא הנותנת, הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דליהוי ליה כפרה, הם שלא עשו מעשה במזיד ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה. וי"ל דבלאו הכי שפיר פריך לא אם אמרת. וכן היה רבי' מאיר אומ' דהוה מצי למיפרך לא אם אמרת בשאר מצות שכן מתכפר להם אפי' בחטאת בת דנקא תאמר במעילה דצריך להביא אשם בכסף שקלים. וע"ק דהכא משמע דאי לאו בשגגה הוה מחייבי' מזיד, א"כ גבי נזיר אמאי איצטריך למיכתב פתאום דמרבי מיניה בכריתות [שם] דמביא על הזדון, וכן בשפחה חרופה למה הוצרך לכתו' אשר חטא לרבות הזדון [בכריתות שם], וכי תימא דהוה ילפי' ממעילה דאימעיט זדון, א"נ משבועת ביטוי, הא ליתה, דאדרבה הוה לן למילף משבועת העדות ומשבועת הפקדון, דקולא וחומרא לחומרא ילפינן. ונ"ל דגבי שפחה חרופה ונזיר טמא ועדות ופקדון איצטריך לגלויי לן דמביאים על הזדון, משום דברוב קרבנות באים על השוגג, ובכולהו איצטריך קרא דלא ילפי' מהדדי דבכולהו איכא פירכא כדאיתא בשבועות [ל"ד ע"ב], והשתא דגלי קרא בהני, הוה אמינא דכל קרבן שאין בו כרת יביא נמי על הזדון, להכי איצטריך הכא בשגגה למעוטי מזיד.
<h2>דף יג:</h2>
[פסחים י"ד ע"א] דאיכא משקין בהדי בשר. מכאן דקדק ריב"א דמשקין מטמו בפחות מרביעית, דסתם משקין שע"ג הבשר אין בהן רביעית. וכן משמע נמי בברכות פ' אלו דברים [נ"ב ע"א] דקאמ' שמא יצאו מים שאחורי הכוס ויטמאו את הידים, והתם נמי מסתמא ליכא רביעית. וכן משמע נמי לקמן [י"ז ע"ב] דקאמ' ומים נמי לא אמרינן אלא דאית בהו רביעית דחזי להטביל בהו מחטין וצנורות, אבל פחות מרביעית טמאים. (ואאי) [והאי] דאמרי' במס' ע"ז פ' אין מעמידין [ל"א ע"א] גבי יין נסך דמטמאין טומאת משקין ברביעית, אומ' ריב"א דבפסול (גוים) [גויה] איירי, כדתנן במעילה פ' קדשי מזבח [י"ז ע"ב] דכל משקי' מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. ור"ת אומ' מדאורית' בעינן רביעית, אבל מדרבנן מטמו במשהו. ונראה דהא דקאמ(א)' דמדרבנן מטמו במשהו היינו לטמא אחרים, אבל טומאת עצמן מדאורית' מטמו במשהו, דאי מדרבנן לא הוו גזרי (במשקה) [במשקי] בית מטבחייא טומאה בפחות מרביעית. ולהך פירושא צריכינן למימר דס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן, דאי לאו הכי אמאי איצטריך לאוקומי במשקין, לימא כדקאמ' [ב]מסקנא דאוכל מטמא אוכל דרבנן, דהשתא נמי משקין פחות מרביעית אינם מטמאים אלא מדרבנן. ותימא כיון דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן, לא משכחת שלישי אלא ע"י משקין, כגון משקה אוכל ואוכל משקה, והנך משקין אחרונים ראשונים הוו, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. וי"ל דהך גזירה דמשקין לעולם תחלה לא נתקנה עדיין בימי ר' חנינא סגן הכהנים, שהיא א' מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה. דקתני התם [שבת י"ג ע"ב] האוכלים והכלים שנטמאו במשקין, ופריך התם במשקין דמאי, ומסיק שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים, ואי קודם י"ח דבר גזרו כל הפוסל את התרומה, אמאי איצטריכו תו למיגזר דאוכלין שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים פוסלין את התרומה, [הא כיון דגזרו דידים פוסלין את התרומה א"כ משקין] (דמשקין) הבאים מחמת ידים ראשונים, והאוכל שני ופוסל את התרומה. הילכך נראה דהיא היא אותה גזירה. א"נ משכחת לה שלישי ע"י כלי שנטמא מחמת משקין דה"ל שני והאוכל הנוגע בו שלישי. א"נ ע"י עצים ולבונה, כדמפ' ר"ת לקמן על רביעי בקדש. אע"ג דצריד של מנחות בעי ריש לקיש בחולין פ' השוחט [ל"ו ע"א] אי מהני ביה חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני (הוא) [או לא], הך סוגיא פליגא עליה, והתם נמי פליגי אמוראי עליה.
<h2>דף יט:</h2>
[פסחים ל"ג ע"א] תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי [חולין ונתחמם בגיזי] עולה שמעל. תימא מה שייך הנאת עולה למתעסק בשבת, אף בשאר (מדות) [מצות] נמי דינא הכי, אם היה מתעסק בשאר מצות ונהנה חייב, ולאו משום חומרא הוא, דאמ' בכריתות פרק ספק אכל [י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, ומה ענין זה לאיסור שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ונ"ל דלא קשה מידי דנהי דאיכא טעמא למילתא, מ"מ פירכא היא, שהרי מצינו חיוב במעילה מה שאין כן בשבת. ומיהו קשה נילף מחלבים ועריות שחייבים עליהם כרת ופטר את המזיד, אע"ג דגבי חלב איכא למיפרך כדאמ' רב חייא בר אבין לעיל [ל"ב ע"ב], נילף מעריות דלא שייך בהו לא פירכא דרב חייא בר אבין ולא פירכא דמר בריה דרבינא. ונ"ל דאפי' אי עביד ק"ו מחלבים ועריות, כיון דק"ו אתי מכח חומר כרת, איכא למיפרך מה לשם כרת שכן לא חייב בה שאין מתכוין כמתכוין.
<h2>דף כ.</h2>
[פסחים ל"ג ע"א] נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. נראה לר"ת לפרש ונמצא שהוא מחובר וחתכו, דאי נתכוון לחתוך את התלוש וחתך אחר שהוא מחובר, מאי איריא נתכוון לתלוש, אפי' נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר זה פטור, דלא הוי מלאכת מחשבת הואיל ולא נתכוון לחתוך מחובר זה. והכי תניא בהדיא בפרק ספק אכל [כריתות כ' ע"א], היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות את זו וכיבה את זו פטור. ועוד דנתכוון לזרוק שתים וזרק ד' דקתני בפ' כלל גדול [שבת ע"ג ע"א] גבי הני מיפרשא הכי, דאפי' נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' פטור אי לאו דאמ' בכל מקום שתרצה תנוח.
<h2>דף כג.</h2>
[פסחים ל"ו ע"א] האוכל נבלה ביום הכפורים. פרש"י אם נתנבלה ערב י"ה [—יום הכיפורים], א"נ אפי' בי"ה, ולא חייל לאיסור י"ה אאיסור אבר מן החי. ולא נהירא דהא פקע מיניה איסור אבר מן החי וחייל עליה איסור נבלה, ואיסור י"ה (ליחיל) [ליחול] בהדיה, דבאיסורי בת אחת מודה ר"ש אע"ג דאין איסור חל על איסור בזה אחר זה. אלא בנתנבלה בערב י"ה איירי. א"נ בנתנבלה בי"ה, דמעיקרא ה"ל איסור דאינה זבוחה, דכתי' [דברים י"ב] וזבחת ואכלת, זבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל, ולא חייל איסור די"ה אאיסור דאינה זבוחה. וקשה לי א"כ איסור נבלה לר"ש היכי חייל על אינו זבוח, וכי היכי דחייל איסור נבלה ליחול נמי איסור די"ה בהדה. וי"ל דאיסור נבלה הוי מעין איסור דאינה זבוחה אלא שיש בו לאו הילכך חייל, אבל איסור י"ה לא חייל.
<h2>דף כד:</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] כל העומד ליזרק כזרוק דמי. תימא זרק דמן שלא לשמן נמי כזרוק דמי מתחלה, ו[א]מאי קאמ' ר' אלעזר בר"ש (קדוש ואינו) [דאינו] קדוש. וי"ל דמעיקרא כיון דעקרו מלשמו גרע מנשפך הדם, דאיגלאי מילתא דלא הוי כזרוק בשעת קבלה.
[פסחים כ"ו ע"א] עגלה ערופה וכו'. פרש"י עגלה ערופה, כתו' שם דמשמע שם תהא גניזתה. והך דרשא איתא בפ"ק דכריתות [ו' ע"א]. וקשה למה לי הך דרשא תיפוק לי דכפרה כתי' בה כקדשים, דמהך דרשא ילפי' במס' ע"ז [כ"ט ע"ב], דיליף איסור הנאה במת שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים. ועוד קשה טפי כיון דיליף התם שם שם מעגלה ערופה ה"ל לאיתויי קרא דוערפו שם. וי"ל תרוייהו צריכי, דמשם לא הוה שמעינן אלא לאחר עריפה, ומשום דכתי' בה כפרה לא הוה שמעי' [א]לא קודם עריפה עד שלא נעשית מצותה. ומאן דאית ליה דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים [בכריתות כ"ד ע"ב], לית ליה דרשא דוערפו שם, ומדכתי' בה כפרה ידעי' שנאסרת אחר שנעשית מצותה, דאי לאו הכי אמאי כתי' בה כפרה דמחיים אינה נאסרת, וע"כ לאוסרה אחר שנעשית מצותה. א"נ מוערפו שם דריש דאסורה אחר עריפה, והא דכתי' בה כפרה דרשי' מיניה בפ"ב (דמעילה) [דמגילה] [כ' ע"ב] דעריפתה אינה אלא ביום. ואידך תרתי שמעי' מינה. תימא אמאי לא דרשי' שם שם מעגלה ערופה להטעין גניזה לבגדי כהונה לר' דוסא. וי"ל דג"ש אינה אלא לשם מיתה בעלמא ותקבר שם שנא' וערפו שם. אי נמי שם דבגדי כהונה אינו מופנה, ואמרי' בפ' המפלת [נדה כ"ב ע"ב] דשבקי' מופנה מצד א' וילפי' לשני צדדים. א"נ שם דעגלה ערופה אינו מופנה, ואין מופנה אלא דמת גרידא.
<h2>דף כז.</h2>
[חגיגה ו' ע"א] הרא[ייה שתי] כסף. היינו מדרבנן, דמדאוריתא אין שיעור לקרבן רק (לשבועת העדות) [לאשם מעילות] דכתיב ביה [ויקרא ה'] כסף שקלים. והא דאמ[רינן בכריתות] ובפרק בתרא דמנחות [ק"ז ע"ב] האומר הרי עלי כבש יביא הוא ונסכיו בסלע, לאו דוקא, דהא משמע בריש אי זהו מקומן [זבחים מ"ח ע"א] שמ[ביא] חטאת בת דינקא, פירוש בשתות דינר דהיינו מעה, אלא ודאי מן המובחר הוא בסלע אבל אם ירצה יכול להביא במעה או פחות, כדאמרינן בפרק בתרא (דבכורות) [דכריתות] [כ"ז ע"א] שלא נתנה תורה קצבה למחוסרי כפרה שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים.
<h2>דף כח:</h2>
[פסחים נ"ז ע"א] דכריך ידיה בשיראי. פרש"י וחציצה פוסלת בקדשים, דכתי' ולקח הכהן, ואנן בעינן לקיחה בעצמו של כהן. וקשה דגבי לולב לא אמרי' הכי בפ' לולב הגזול [סוכה ל"ז ע"א], דאמ' התם לא לינקוט איניש לולבא בסודרא, רבא אמ' לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. וי"ל דהתם מיירי כגון שכרך הסודר סביב הלולב ואוחזו בסודר, והוי כמו בית יד של לולב, וכה"ג לא הוי חציצה דחשיב הסודר כמו גוף הלולב. וכן נמי משמע בההיא שמעתא [ל"ז ע"ב], לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה, רבא אמ' מין במינו אינו חוצץ, אבל בשאינו מינו חוצץ, אלמ' כל מידי דלא הוי מגוף הלולב חוצץ.
